GREEN QUEEN מבקרת בתערוכה פוסט פוסיל – חושפים את מאובני העתיד
27 ינואר – 30 אפריל, 2011 , מוזיאון העיצוב בחולון
מתוך דברי אוצרת התערוכה לי אדלקורט:
"הגיע הזמן לשינוי קיצוני. החברה העכשווית מוכנה להיפרד באופן סופי מהמאה הקודמת. להיפרד ממוסכמות יצירתיות קיימות, מחוקים תיאורטיים ומסטיגמות שניתן כעת לאתגר ולשבור. להיפרד מראיית עולם חומרית, ולהחליף אותה בחפצים שנעשו בעבודת יד, חומרים צנועים הקשורים לאדמה והמורכבים יחד בכדי ליצור צורות חדשות."
האמנם?
מוכנה להיפרד?
ואני , שבביקורי בתערוכה התרגשתי ונרעדתי מחוויה אסתטית יוצאת דופן, מרגישה משהו שונה לגמרי, אני מרגישה יצירה מתוך פחד. פחד ואפילו רצון וכמיהה לאסון. שיגיע כבר.
התערוכה חווייתית ומרגשת במימדים שונים, ובעיקר מאתגרת את חוש המישוש. (כי כמובן שאסור לגעת בכל החומרים המרגשים שנרקחו ונמרחו ונופחו ונכתשו וצופו והופשטו ומה לא!) חגיגה אמיתית של חדשנות החומר ופחות של חדשנות הצורה והשימוש.
העבודות הרבות המוצגות בגלריה הלבנה, הנעימה והניטרלית הן עיצובים חדשנים במיוחד מבחינת החומרים מהם הן עשויות אך פחות חדשניות בשימוש ובצורה. החומר הוא מילת המפתח ומבחינתי, זו הסיבה להתכנסות כל המוצגים האלה יחד. כמובן שחלק מהחומרים הם פטנטים וחלקם עתיקי יומין עם מניפולציות חדשניות, חלקם סודיים ולא נגלה למבקר כלל מהם, חלקם קלים בצורה יוצאת דופן, יש כאלה שנראים כחומר אחד ומתברר שהם משהו אחר, ובקיצור הפתעות רבות.
הרגשתי שנכנסתי לתוכנית ריאליטי של עיצוב, אמנם מהסוג המשובח והמדוקדק אך בכל זאת תוכנית. אולי אפשר לקרוא לה "המעצב השורד" או אולי "מקס הלוחם ב…" ?
בואו תעצבו כאילו מגיע סוף העולם, כאילו אין יותר משאבים, ונראה מי ינצח ויוביל אותנו אל העתיד. ובעתיד הזה כנראה שילדינו לא יכירו עוד צבעים, הכל יהיה אפור, שחור, חום ואולי קצת לבן או מקסימום שקוף.
והמעצבים נמצאים שם ממילא, הרי כולנו חיים בתקופה של פחד, או יותר נכון הפחדה.
יש הרגשה של נבואת נוסטרדמוס והנבואה נדמית לפעמים אפילו כמשאלת לב. בואו נחצה כבר את האסון שמלמדים אותנו כי בוא יבוא, בואו נגשים אותו , תהיה דרמה, יהיה אקשן, ובסוף אפילו נעצב עולם חדש ונקים לתחיה את פרד פלינסטון.
הפחד מקטסטרופה יכול גם להביאה , או בשפה רוחנית יותר לזמן אותה.
אין ספק שאוצרת התערוכה, לי אדלקורט שמודבק לה התואר מזהה ויוצרת טרנדים היא אכן כזו והיא מזהה את הטרנד שלשמחתי נראה שנמצא בסופו – הפחד.
טרנד שנובע מהפחדה אל גורית תקשורתית, הפחדה דרמטית ומשתקת מפני האפוקליפסה, הקריסה וההתכלות.
והפחד , כידוע, צבעים קודרים לו, הוא משתק .. הוא אמנם דוחק להמצאות חדשות ופתרונות טכנולוגיים משוכללים ובאמת עוצרי נשימה, אך הנשמה, היא נעלמת מפני הפחד.
ואני, כמי שמנסה ליצור מתוך שילוב של אהבתי לחומר, לצורה ולצבע ושל אהבתי לעולם הנפלא בו אנו חיים, מתוך שאיפתי לעולם מלא וצבעוני, משמח גם בתקופות קשות, אני קוראת למעצבי העתיד לזנוח את הדמוי העתידני של אסון ממשמש, הדימוי הזה שחוק לגמרי ובודאי שאינו מקרב פתרון ממשי.
אני קוראת לכם להמשיך ולפרוץ את הדרך הטכנולוגית בכל כוחכם אך לא לזנוח את הצורה והחדשנות שבשימוש, נסו לעצב מתוך שמחה ולא מתוך פחד, מתוך הרגש והנשמה, מתוך התפתחות ולא הרס, מהפכה ומלחמה (זו הייתה המאה ה-20).
האם באמת בכדי לעשות שינוי ולעבור שלב בהתפתחות שלנו אנו זקוקים לאסון? או שאולי יש דרך לטרנספורמציה מהקיים אל קיום אותנטי, רגשי, שמח , חיובי , חדשני , מתוחכם, טכנולוגי וכן.. גם צבעוני?
התערוכה מספקת חוויה חושית יוצאת דופן, המעצבים כולם חקרו והעמיקו בלמידת החומר והטכנולוגיה ואתגרו הרבה מעבדות , כל המוצגים מבוצעים בקפידה והתערוכה מעוצבת במקצועיות ומתוך מחשבה. אני שמחה על ההזדמנות להרגיש את הפחד דרך העבודות ולענות לאוצרת השואלת "איזה סוג של מחשבות ופעולות נדרש ממעצבים עכשוויים המעוניינים לסלול דרך חדשה אל עבר המחר?"
ובכן, לדעתי דרושות מחשבות מהסוג האופטימי, הצומח, החי והשמח , לעבור דרך הפחד ולצאת מהצד השני שלו מדויקים יותר ומבינים יותר את העתיד האמתי, הוא ההווה.
התמונות באדיבות אתר התערוכה, http://www.dmh.org.il/heb/exhibition/main.aspx?catId=-1
כדאי מאד לבקר בו ,במוזיאון ובספרית החומרים הפועלת בו.
