ישנם נושאים שאני מצטערת שבכלל התחלתי להתעסק איתם.
הפעם הנושא עלה בעקבות חיפושיי הקבועים אחר עיצובים איכותיים העונים להגדרות אקולוגיות הטומנים בחובם הבטחה.
שוב נתקלתי בשאלה עקרונית. מי שהאיר את עיניי היה יאיר אנגל, שהתייחס לנושא בכמה וכמה מיקרים.
באופן מפתיע, מדובר בחומר שקל למצוא בו מוצרים מעוצבים היטב, בעיקר כי הוא מגיע במשטחים גדולים יחסית, נוח לעיבוד וצבעו שחור סקסי.
תכשיטים כמו אלו של Margaret Nowak Dobos
פסלים כמו אלו של Vim Delvoy
או Yong Ho Ji
אולם מבדיקה עולה כי יתכן וההגדרה של שימוש בו, אינה אקולוגית כלל.
לא חומר טוב, בכלל. המשרד להגנת הסביבה אמר זאת לפניי, משנה, מאוד משנה!
השאלה שעולה היא:
האם החומר רב האפשרויות הזה, עשוי לפגוע ביוצר ובמשתמש? האם למרות שניתן למצוא עיצובים מגוונים העושים שימוש בחומר הכל כך זמין הזה, אנו עלולים לראות עוד מקרה בו החומר מרעיל את יוצרו ואולי אף את המשתמש בו?
דוגמה ידועה לשימוש בחומר שהזיק לבריאות היוצרת ניתן למצוא בסיפור חייה של האמנית ניקי דה סינט פאל.
יוצרת מוערכת עם סיפור חייה מורכב ורב פעלים ויצירה.
יצירותיה המגוונות הוצגו ברחבי העולם.
אבל מה שנוגע לענייננו הוא:
בשנת 1967 היא נחשפה לחומר שליווה שנים רבות את יצירתה: פוליאסטר.
לא דובר אז על חומר חדשני, נעשה בו שימוש עוד בסוף המאה ה- 19- כדי להפוך בדים לחסיני מים.
אולם ניקי דה סינט פאל מתרשמת מהגמישות הרבה שמאפשר החומר היצירתי הזה, ומתחילה לפסל בו את יצירותיה. בשנה שלאחר מכן היא סובלת מקשיי נשימה חמורים שמתברר כי נגרמים כתוצאה מחשיפתה לאדי החומר ולאבק שנוצר בתהליכי העיבוד והגימור שלו.
בשנת 1974 מתגלה גידול בריאותיה המיוחס לחשיפה לחומר.
היא מאושפזת בבית החולים לתקופה לא קצרה.
למרות זאת היא משיכה ליצור בחומר הרעיל.
בשנת 1982 היא עוברת התקף של rheumatoid arthritis – דלקת מפרקים שיגרונית הרופאים מייחסים את התופעה לחשיפה ממושכת לפוליאסטר. וכך, למשך שארת חייה ויצירתה היא סובלת מתופעות הקשורות ישירות לחשיפה לחומר הרעיל.
אז…צמיגים, התחלתי לחפש מידע בנושא.
חבל.
לא בגלל שאני צרכנית של מוצרים העשויים צמיגים ממוחזרים.
לא בגלל שהחלטתי להציג מוצרים מהחומר באתר המלכה הירוקה.
אלא בעיקר שלאחר שקראתי דוחות בנושא הבנתי:
החומר בעייתי.
לצערי לא מצאתי התייחסויות לנושא בעברית, אבל כשהגעתי לחומרים באנגלית …
מתברר כי כבר באמצע העשור הקודם נעשו מחקרים שהסיקו כי השימוש בצמיגים על דרך המיחזור או השימוש החוזר בעייתי והודלקו מספר נורות אדומות.
דובר לא מעט על מיחזור צמיגים בשיטות שונות, הרעלים הנפלטים תוך כדי התהליך וגם במשך חייו של המוצא החדש, על משטחי החיפוי שמכסים גני שעשועים רבים, אלה שעשויים צמיגים גרוסים ועל כך שחשיפה לחומר ומוצריו גוררת חשיפה לרעלנים שונים, במיוחד כשמדובר לחשיפה לחומר בטמפרטורות גבוהות. כמו ב…ישראל?
אז שוב אני מרגישה כמו מישהי שיודעת מעט מדי על נושא חשוב מידי.
המחשבה על נשים העונדות תכשיטי תחרה עדינים העשויים צמיגים ממוחזרים על מפתח צווארן הענוג או נושאות תיקי צד צמיגיים, או בני נוער הנועלים כפכפי אצבע מדליקות מאותו חומר בדיוק וכל זה בטמפרטורה ממוצעת של 30 מעלות צלזיוס הגורמת לנקבוביות העור להיות מורחבות מכרגיל, מעוררת בי דאגה.
וכמובן, שיותר מדאיג אותי חוסר המידע בתחום, הפעולות המועטות הנעשות על מנת להגן על הסביבה ועלינו והידיעה, הוודאית כמעט, כי בעוד 10שנים נקבל לידינו דוחות מפורטים שיקשרו בין העלייה בהפרעות קשב וריכוז, או קשיי פוריות או בעיות עור ונשימה שהתגלו בילדים שגדלו על משטחי צמיגים ממוחזרים.
אני בכל מקרה, מתחילה לחפש עבור ביתי גני משחקים המחופים בחול (או, מה עם שתן חתולים?) או שבבי עץ (ומאיפה הגיעו השבבים???).
