מלכתי,
אני תמיד שמחה למלא משאלותיך,
הפעם,
יותר מתמיד.
כחלק משליחותי המלכותית, קבלי את רשמיי מחוויות העיסוי בממלכה הרחוקה.
כולם שבים מתאילנד ומספרים בהתפעמות על הפוט מסאז' והמסאז' התאילנדי שפונקו בו במהלך הטיול.
נכון, לקח יום או יומיים עד שהגעתי לזה.
בהתחלה,
הייתה התנגדות של זרות,
חשש מתנאי העסקה לא הוגנים ,
קשיים לוגיסטיים של טיול משפחתי ועוד מעצורים.
אבל,
מרגע שהתחלתי,
אני ממשיכה לחקור את התחום לעומק ואעשה זאת עד לסופה של השליחות…
כבר לאחר כשלוש התנסויות מרגשות הבנתי שבנוסף לשחרור והריפוי,
מעסיקות אותי המחשבות הצפות בזמן הטיפול.
סיפרתי לו שאני רוצה לכתוב פוסט על מחשבות בזמן מסאז',
הוא, בדרכו הסטואית,
הרים גבה וטען שכבר בכותרת פספסתי.
המטרה היא להגיע למצב של אין מחשבה בזמן מסאז'.
אני עדיין לא במקום הזה,
ובזמן המסאז' המחשבה שלי עוברת כמה גילגולים והוויות,
כיוונים
וצורות
ואני בטוחה שאני לא לבד.
המחשבה הראשונית עוד לפני שמתחילים;
אמון – מי המעסה?
כמה היא מקצועית?
האם תכאיב? תזיק? תפנק?
ואז,
אני מתארגנת בפוזיציה המתאימה,
וכאן מתחילות המחשבות להיות שונות בתאילנד מבכל מקום אחר.
המעסה שם בשבילי.
אין לי ספק שאני המטופלת המיוחדת ביותר עבורה כל היום ואולי אפילו כל השבוע.
יש בה מן אנרגיה של נתינה אפילו אם היא לא מסתכלת עלי בזמן הטיפול ומדברת עם חברתה.
החיוך שלה מרגיע והמגע הבטוח מסיר כל חשש.
הן עדינות ומכילות ומגען מרגיע ומנחם.
מחשבות מבישות שצצות בי בדרך כלל בארץ,
על עלות הטיפול ומכאן לניצול הזמן ומקצועיות המעסה,
נמוגות באחת היות והתשלום כאן הוא יותר מהוגן ואז אין כל התעסקות בזמן.
נעים להיות משוחררת לגמרי מהמחשבות מהסוג הזה,
ברוך שפטרנו.
התמסרתי.
אני כולי שם, מרגישה את המגע הנפלא של התאילנדית ורוצה מיד שתאמץ אותי ,
אפילו שגילה הוא מחצית משלי.
הגוף נרגע,
ההורמונים המשתחררים בזמן עיסוי מתחילים לפעול,
נשימות ממקומות חדשים,
עמוקים.
אני שוקעת אל המזרן ונושמת.
נשימות שמביאות אותי להודיה.
תמיד בתחילת מסאז' אני באמוק של הודיה.
איזה מזל נפל בחלקי שמתאפשר לי שיטפלו בי.
ואח"כ זה עובר למחשבה על איך אני לא מאפשרת את זה יותר לעצמי מספיק
וכמה זה חשוב ואלמנטארי.
עוד נשימה.
…ואז מופיעים השדונים.
איפה הילדים?
האם הנייד שלי פתוח?
אם הם יצטרכו הם ידעו למצוא אותי?
שכחתי משהו על האש?
אולי לא סגרתי את כל הפינות בעבודה ומישהו צריך אותי?
אבל מה אם הנייד יצלצל וסתם מישהו יטריד?
כתיירת המחשבות האלו מטרידות פחות כי העבודה רחוקה והילדים המתוקים שלי עצמאיים ויודעים להעסיק את עצמם ולמעשה תמיד נמצאים איפושהו בסביבה.
כל השדונים המעצבנים האלו נרגעים אחרי 5 -10 דקות וצצים בקטנה מדי פעם במהלך המסאז'.
אז מגיעות המחשבות הטכניות,
הגופניות,
איך הגוף פועל ואיך לחיצה במקום אחד יכולה להשפיע על מקום אחר.
איך המגע מבחוץ עובד ומרפא את האברים הפנימיים,
איך המגע מבחוץ מסדר ומתקן את הבפנים על כל רמותיו.
איך השריר משתחרר ואיך מנעד התנועה מתרחב,
איך תנודת הגוף שלה מזיזה משהו אצלי
ואיך ההזנה הזו היא בדיוק מה שהגוף שלי צריך.
ועוד נשימה, ממקום אפילו עוד יותר עמוק.
וכן, אני יודעת שזו אהבה קנויה,
אבל אין לי ספק שפה בתאילנד כל מסאז' שאני חווה מלווה בסוג של אהבה.
אפשר לקרוא לזה הכלה או תשומת לב ונתינה אבל זה מאד שונה מממה שאני מ רגישה בארץ.
(חוץ מאצל נעמי הרפלקסולוגית כמובן,אצלה יש את אותו סוג של נתינה, הכלה ואהבה עם הבונוס של שיחה מרוממת… בעברית),
כמעט בכל מסז' שחוויתי פה בממלכה האסייתית חוויתי אהבה.
הרגשתי שהמסז' והטכניקה הם לא העניין, הן הדרך.
פעולת העיסוי כל כך פשוטה, שגרתית, מקצועית ויומיומית.
למעסות פה אין שום יומרה להראות לי את מקצועיותן וזה מה שמאפשר לנתינה פשוט לזרום מאצבעותיה, מרפקיה , ברכיה ישר אלי.
תודה!
והלוקיישן…
בארץ, כשאני מנסה להביא את עצמי למצב של רגיעה ושקט,
אני עוצמת את עיניי ומדמיינת את החוף ורחש הגלים,
תמיד.
פה,
בזמן מסז' אני באמת על חוף הים.
שומעת באמת את רחש הגלים הנשברים
ומרגישה את הרוח הנעימה מלטפת אותי ומסייעת למלאכית שמטפלת בי.
אני באמת פה, גן עדן.
לקראת סופו של הטיפול המחשבות הופכות ערטילאיות יותר ויותר ואני כמעט מגיעה לסוג של ריק מדטאתיבי,
הראש מתרוקן והגוף בשחרור מוחלט. אושר.
קפונקה. תודה.